מעבר סטלביו (Passo dello Stelvio) מבורמיו לעמק ואל ונוסטה

רשמו בוייז - Parcheggio Piazza V Alpini - לחצו לוייז כאן
עיירת ספא אלפינית יפהפייה בגובה 1,225 מטר, מוקפת פסגות מרשימות ונחשבת לשער הדרומי של מעבר סטלביו. מדובר באחת העיירות האלפיניות המרתקות והעשירות ביותר בצפון איטליה. המיקום האסטרטגי שלה, בלב עמק ואלטלינה (Valtellina) ובמפגש שבין שלושה עמקים מרכזיים, הפך אותה לאורך ההיסטוריה למרכז מסחרי ופוליטי משגשג, עוד לפני שהפכה לשם דבר לחובבי סקי, אופניים ומעיינות חמים.
אם יש זמן לפני העלייה נצלו את העיירה שיטוט קצר במרכז העתיק:
קפה ב־Piazza Cavour  - הידועה גם בשמה ההיסטורי Piazza del Kuerc (כיכר הקוורק). ה"קוורק" הוא מבנה אמפיתיאטרון מקורה קטן עם גג פראמנתי שנמצא בכיכר, שבו שכן בעבר בית המשפט של העיירה ובו הוקראו חוקי המקום ותקנותיו לאזרחים. שתו כאן את הקפה והזמינו לצדו מאפה מקומי או פרוסת Bisciola – עוגת לחם מתוקה ועשירה באגוזים, תאנים מיובשות וצימוקים, המכונה לעיתים "הפנטונה של ההרים".

זה המקום הצטיידות במים ונשנושים לדרך. המלצה למוצרי המקום:
ברזאולה (Bresaola della Valtellina): בשר בקר מיושן, מומלח ומיובש באוויר ההרים הצלול. בניגוד לנקניקים שמנים, הברזאולה רזה מאוד, מעודנת ומתובלת בעדינות – הנשנוש המושלם והמזין ביותר לדרך הסטלביו.
גבינות Bitto ו-Casera: שתי גבינות הדגל של העמק, המיוצרות מחלב בקר (ולעיתים מעט חלב עיזים) במרעי האלפים הגבוהים. הן הבסיס למאכל הלאומי של האזור – הפיצוקרי (Pizzoccheri – פסטה מקמח כוסמת כהה עם תפוחי אדמה, כרוב והרבה גבינה מותכת).

עוד שתי המלצות:
מלאו דלק במחיר שפוי (לפני הפסגה).
שמרו מעיל בהישג יד ברכב! - בבורמיו נעים וחם, בפסגת הסטלביו הטמפרטורות יכולות לצנוח במהירות קרוב לאפס.

רשמו ב וייז  Cascata del Braulio
האתר נמצא כעשר דקות מבורמיו.
המפל ממוקם בחלק התחתון-בינוני של העלייה מבורמיו (בסביבות הקילומטר ה-6 או ה-7 של כביש SS38, בגובה של כ-1,500–1,600 מטרים). הכביש באזור זה עובר דרך סדרה של מנהרות חצובות בסלע (Gallerie), שהוקמו במקור כבר במאה ה-19 כדי להגן על הנוסעים מפני מפולות שלגים ואבנים. ממש ביציאה מאחת המנהרות הללו, הנוסעים נתקלים בפתאומיות במחזה מרהיב: המפל השוצף צונח בעוצמה אדירה ממש מטרים ספורים מהכביש, כשהרסס שלו מגיע לעיתים קרובות עד לשמשת הרכב.
בסמוך למפל המודרני, אם מביטים היטב, ניתן להבחין בשרידי התשתית ההיסטורית של המעבר. מהנדס הכביש המקורי, קרלו דונגאני (Carlo Donegani), שתכנן את פרויקט הענק בשנות ה-20 של המאה ה-19 עבור הקיסרות האוסטרו-הונגרית, היה צריך למצוא פתרון יצירתי לחציית הקניון השוצף הזה. במקום נבנה בעבר גשר עץ מיתולוגי שהוחלף בהמשך למבנה אבן, והוא נחשב בזמנו לפלא הנדסי בשל תנאי השטח הכמעט בלתי אפשריים.
עבור האיטלקים, השם "בראוליו" מעורר מיד אסוציאציה קולינרית ברורה. המפל והנחל מעניקים את שמם לאמארו בראוליו (Amaro Braulio) – ליקר עשבי התיבול האלפיני המפורסם ביותר של האזור, המיוצר בבורמיו מאז שנת 1875. המתכון הסודי של הליקר מבוסס על עשבי תיבול, שורשים, גרגרים ופרחים שנאספים (חלקם עד היום) ברחבי המדרונות של הפארק הלאומי סטלביו, באותו עמק שבו זורם המפל. המים הטהורים של האזור הם חלק בלתי נפרד מאיכות הליקר, המיושן בחביות עץ אלון במרתפים תת-קרקעיים בלב בורמיו.

איפה עוצרים? הכביש באזור המפל צר מאוד, מפותל ועובר בתוך מנהרות, ולכן אסור בהחלט לעצור את הרכב בשולי הכביש ליד המפל עצמו – הדבר מסוכן מאוד.

נקודת התצפית הבטוחה: כדי ליהנות מהמפל, מומלץ להמשיך בנסיעה עוד קצת במעלה הפיתולים (הטורננטי) עד שמגיעים לנקודות תצפית רחבות יותר או למפרצי עצירה מוסדרים (כמו באזור הכנסייה הקטנה Chiesetta di San Ranieri או ליד הבקתות העתיקות של רשות המכס הישנה). משם ניתן להשקיף בבטחה על הקניון כולו מלמעלה ולראות את פיתולי הכביש והמפל משתלבים יחד.

העונה המומלצת: העוצמה של המפל בשיאה בסוף האביב ותחילת הקיץ (יוני-יולי), כאשר הפשרת השלגים בפסגות נמצאת בשיאה וכמויות אדירות של מים קצופים ורועשים דוהרות במורד הקניון

זוהי נקודה יפה לצילום לפני תחילת העלייה המפורסמת.

נקודת התצפית Belvedere sullo Stelvio (או כפי שהיא מופיעה לעיתים קרובות פשוט כ-Passo Stelvio Scenic Viewpoint) היא המקום שבו חלומות הגלויות האלפיניות הופכים למציאות. אם יש תמונה אחת שמגדירה את פלא ההנדסה האנושית במפגש עם הטבע הפראי של איטליה – זו בדיוק התמונה שתצלמו מכאן.

המונח "סרפנטינה" באיטלקית (Serpentina) נגזר מהמילה נחש (Serpente), ואין תיאור מדויק מזה לכביש. כשאתם עומדים בנקודת הבלבדר, אתם נמצאים במיקום מושלם מעל עקומת העמק, המאפשר לראות את הצד הדרמטי ביותר של המעבר:

הצד הצפון-מזרחי של דרום טירול: מנקודה זו נחשף במלוא תפארתו המדרון התלול היורד לכיוון העיירה טראפוי (Trafoi) ופראטו אלו סטלביו. זהו החלק המפורסם הכולל 48 עיקולים חדים (Tornanti) הממוספרים בסדר יורד מהפסגה ומטה.

האפקט הוויזואלי: הכביש נראה מלמעלה כמו סרט בד לבן או רוכסן ענק שנשרך לאורך קיר סלע אנכי כמעט, המוקף בפסגות המשוננות והמושלגות של רכס האורטלר (Ortler). הניגודיות בין האספלט השחור, כלי הרכב המטפסים שנראים כמו נמלים קטנות, והלבן של הקרחונים, יוצרת מראה מהפנט.

טיפ לצילום: אם הגעתם ביום בהיר, נסו לתפוס את הרגע שבו שיירת אופנועים או מכוניות ספורט לוקחת את אחד הסיבובים (Tornante המפורסמים); השילוב של התנועה עם הנוף הסטטי עוצר נשימה.

ההמלצה לעצור רק בכיסי החניה המסומנים והבנויים היא לא רק המלצה חוקית, אלא עניין של פיקוח נפש בהר הזה:
אין שוליים/ הסחת דעת של נהגים אחרים/ יש מפרצוני חניה מוגדרים

רשמו ב וייז Strada del Passo dello Stelvio Parking  לחצו לוייז כאן
גובה: 2,757 מטר.
המעבר ההררי השני בגובהו באירופה (רק קול דל'איסראן בצרפת גבוה ממנו) ואחד הכבישים המפורסמים בעולם. הוא מחבר בין חבל לומברדיה (מערב) לחבל דרום טיול/אלטו אדיג'ה (מזרח), ומציע חוויה שהיא שילוב מטורף של פלא הנדסי, היסטוריה צבאית, וזירת ספורט מקודשת.
המהנדס קרלו דונגאני: הוא תכנן ובנה את יצירת המופת הזו בין השנים 1820–1825 עבור הקיסר האוסטרי, עם תקציב מוגבל ובלי שום מחשב או כלי רכב כבדים – רק באמצעות פטישים, אזמלים, חומרי נפץ פשוטים ואלפי פועלים שעבדו בתנאי קפיאה קיצוניים. המבנה האדריכלי שאתם רואים מהבלבדרה נשאר כמעט ללא שינוי בתוואי שלו כבר למעלה מ-200 שנה.

נתונים:
הצד של דרום טירול (העלייה המזרחית): הצד המפורסם והפוטוגני ביותר. הוא כולל 48 סיבובים חדים (Tornanti) הממוספרים על גבי שלטי אבן קטנים בסדר יורד – מהסיבוב ה-48 בתחתית ועד לסיבוב מס' 1 ממש בפסגה. הקיר האנכי שבו מטפסים הסיבובים האלה יוצר תחושה של גרם מדרגות לשמיים.
הצד של בורמיו (העלייה הדרומית): כולל 36 סיבובים. הוא פראי יותר, מיוער בחלקו, ועובר דרך מנהרות חצובות בסלע וקניונים עמוקים (כמו קניון בראוליו).

מה עושים בפסגה:
כשמגיעים סוף סוף לפסגה, מגלים עולם שלם ומפתיע התלוי בין שמיים וארץ. בגובה 2,757 מטרים ישנה תכונה מתמדת:
בקתות הרים ומלונות היסטוריים: מבנים כמו Albergo Genziana או Rifugio Garibaldi (המבנה דמוי הטירה שחולש על הפסגה) מזכירים את ימי ראשית התיירות האלפינית.
תרבות הדוכנים ונקניקיית הסטלביו: אי אפשר לבקר בפסגה בלי להריח את עשן הגריל. המסורת המקומית מחייבת עצירה בדוכנים של ה-Panino con Salsiccia e Crauti – סנדוויץ' נקניקייה שמנה עם כרוב כבוש, חרדל ורוטב מקומי, הנשנוש האולטימטיבי של האופנוענים והנהגים המנצחים שהגיעו לפסגה.
חנות המזכרות הגבוהה באירופה: מקום לקנות בו מדבקה לרכב, חולצה או גלויה שתוכיח ש"שרדתם את הסטלביו".

חשוב:
חלון הזמנים לפתיחה: בגלל השלגים הכבדים, המעבר סגור לחלוטין בחורף. הוא נפתח בדרך כלל בסוף מאי או תחילת יוני, ונסגר מחדש לקראת סוף אוקטובר (בהתאם למזג האוויר).
בדיקת מזג אוויר בזמן אמת: לפני שיוצאים מבורמיו, חפשו בגוגל "Stelvio Webcam". ישנן מצלמות בשידור חי מהפסגה. לעיתים בבורמיו שמש נהדרת, ובפסגה משתוללת סופת שלגים או ערפל כבד שמכסה את כל הסיבובים ולא מאפשר לראות מטר קדימה.

Località Passo dello Stelvio, m. 2758 slm, 23032 Bormio SO, Italy
הסיבה העיקרית שבגללה שווה לטפס אל הבקתה היא הנוף הפנורמי. מאחר שהיא גבוהה יותר ממעבר ההרים עצמו, מרפסת השמש שלה מציעה את הזווית הטובה והשלמה ביותר:
מצד אחד, רואים את כל מלוא הדרמה של 48 הסיבובים המטפסים מדרום טירול.
מצד שני, נחשף רכס האורטלר (Ortler) האימתני על קרחוניו העדכניים.
במבט לצפון-מערב, רואים את העמקים השווייצריים הירוקים והשלווים (Val Müstair).

הגישה לריפוג'ו גריבלדי היא ברגל בלבד (אין גישה לכלי רכב פרטיים). לאחר שחניתם את הרכב ברחבת החניה המרכזית של מעבר סטלביו, חפשו את השילוט המוביל אל הבקתה. מדובר בטיפוס רגלי קצר אך תלול למדי של כ-10 עד 15 דקות על שביל עפר ואבן מוסדר. המאמץ הקטן שווה כל מטר – האוויר שם למעלה צלול, הנוף פתוח לחלוטין, והתחושה של לגימת קפה או בירה על מרפסת של מבצר בגובה 2,845 מטר היא חוויה אלפינית שלא שוכחים

בקתת גריבלדי (Rifugio Garibaldi) היא אחת מנקודות הציון האייקוניות והמרתקות ביותר במעבר סטלביו. כשעומדים למטה בפסגת המעבר ומביטים מעלה, אי אפשר לטעות בה: היא נראית כמו מבצר אבן קטן עם צריחים השולט על האזור כולו מראש הגבעה.
הבקתה שוכנת בגובה של 2,845 מטרים – כלומר כ-90 מטרים מעל קו האספלט של מעבר סטלביו – והיא משלבת היסטוריה פוליטית מרתקת, מיקום גיאוגרפי ייחודי וחוויה אלפינית אותנטית

הבקתה בנויה ממש על פסגה קטנה שנקראת באיטלקית Cima Garibaldi, אך שמה הרשמי וההיסטורי (ברומאנש ובגרמנית) הוא Dreisprachenspitze (או Piz da las Trais Linguas) – שפירושו "פסגת שלוש השפות".

נקודת מפגש תרבותית: זהו "נקודת משולש גבולות" (Tripoint) שבה נפגשים שלושה מחוזות ותרבויות: חבל לומברדיה (דובר איטלקית), חבל דרום טירול (דובר גרמנית), וקנטון גראובינדן השווייצרי (שגבולו עובר מטרים ספורים מהבקתה, שבו הקהילה המקומית דוברת את השפה העתיקה רומאנש).

לפני מלחמת העולם הראשונה: עד שנת 1919, הנקודה המדויקת שבה עומדת הבקתה הייתה משולש גבולות בינלאומי רשמי בין שלוש מדינות ריבוניות: ממלכת איטליה, הקיסרות האוסטרו-הונגרית, והקונפדרציה השווייצרית.

החזית הלבנה: במהלך מלחמת העולם הראשונה, המקום הפך לעמדה אסטרטגית מבוצרת וקו חזית קשוח. סביב הבקתה הקימו הצבאות רשת של חפירות, בונקרים, עמדות תצפית ומחסני תחמושת (שרידים של ביצורי האבן והתעלות הללו, כמו ה-Schweizergraben, גלויים ומסומנים בהליכה קצרה סביב המבנה עד היום).

הבקתה הוקמה במקור כבר בראשית המאה ה-20 (סביב 1904) כבית הארחה לטיילים הראשונים שהעפילו לפסגה, ונבנתה מאבני ההר המקומיות כדי לעמוד ברוחות העזות ובשלגים, מה שמעניק לה את המראה המבצרי המפורסם שלה.

מסעדה אלפינית משובחת: המטבח של הריפוג'ו משקף במדויק את המיקום שלו – הוא מציע שילוב מנחם של אוכל צפון-איטלקי מחבל ואלטלינה (כמו פסטת כוסמת Pizzoccheri ובשר מיובש Bresaola) לצד מנות דרום-טירוליות קלאסיות (כמו כדורי חנק Knödel או שטרודל תפוחים חם).

לינה בגובה העננים: הריפוג'ו משמש כמלון הרים אלפיני קטן (פתוח רק בעונת הקיץ, מיוני ועד ספטמבר/אוקטובר). החדרים מעוצבים בסגנון כפרי פשוט מעץ ואבן, וכל חדר קרוי על שם הפסגה האלפינית הנשקפת מחלונו.

מסעדת הרים מסורתית עם: קנודל (Knödel) , שניצל טירולי , פולנטה  , שטרודל תפוחים ביתי.

יעד הבא : Trafoi
רשמו בוייז: Parking 1 Trafoi לחניה לחצו כאן
קטע האייקוני ביותר של המעבר. 48  פיתולים ממוספרים היורדים אל העמק. לאורך הדרך קיימות מספר נקודות עצירה קטנות לצילום. הנוף משתנה מקרחונים ופסגות חשופות ליערות אורנים ועמקים ירוקים.

קצת על אופן הבנייה:
האתגר הגדול ביותר של דונגאני (האדריכל) היה זווית השיפוע. קיר הסלע של דרום טירול תלול מדי לעלייה ישירה – שום כרכרה עם סוסים (או רכב מודרני) לא הייתה מסוגלת לטפס בקו ישר.
נוסחת ה-6% עד 12%: דונגאני תכנן את המסלול כך שהשיפוע הממוצע של הכביש לא יעלה על 6%, ובנקודות הקיצון לא יעלה על 12%. זוהי זווית שאפשרה לכרכרות דואר כבדות רתומות לסוסים לעלות ולרדת בלי שהסוסים יתמוטטו או שהכרכרה תאבד שליטה בירידה.
טכניקת הזיג-זג: כדי לשמור על השיפוע המתון הזה לאורך קיר סלע אנכי, הוא פיתח את שיטת הלולאות (הסרפנטינות). במקום להילחם בהר, הכביש זורם איתו מצד לצד, כאשר כל סיבוב חד (Tornante) משמש כ"פלטפורמת מנוחה" מיושרת יחסית, שבה הסוסים יכלו להסתובב בבטחה ולשנות כיוון.

בשיא הפרויקט עבדו על ההר בין 2,000 ל-3,000 פועלים בו-זמנית (רבים מהם איכרים מקומיים מהעמקים ופועלים מיומנים).
חציבה ידנית: הכל נעשה בעבודת יד. הפועלים קדחו חורים לתוך קירות הגרניט הקשים באמצעות אזמלים ופטישי פלדה כבדים.
אבק שריפה שחור: חומר הנפץ היחיד שהיה זמין אז היה אבק שריפה שחור פשוט (הדינמיט הומצא רק עשרות שנים מאוחר יותר). השימוש בו היה מסוכן, איטי ולא צפוי, ודרש מיומנות כירורגית כדי לפוצץ רק את חלקי הסלע הנחוצים בלי למוטט את ההר כולו על הפועלים.
הפועלים השתמשו בסלעים שפוצצו וחצבו מההר כדי לבנות את קירות התמך הציקלופיים (הקירות שמחזיקים את הכביש שלא יגלוש לתהום).
הקירות נבנו בטכניקה של בנייה באבן יבשה או עם מעט מאוד מלט עתיק. הסלעים נחתכו והותאמו זה לזה כמו פאזל, בדיוק כזה שמאפשר למים (מהפשרת השלגים) לחלחל דרך הרווחים ולא ליצור לחץ הידראולי שהיה מפוצץ את הקיר. הקירות האלה סופגים את זעזועי מזג האוויר והמשקל כבר מאתיים שנה.
הבנייה עצמה הייתה אפשרית רק בחודשי הקיץ הקצרים (יוני עד ספטמבר). בשאר הזמן, האתר היה מכוסה שלט כבד ובטמפרטורות קפיאה.
כדי להגן על הכביש (ועל הנוסעים העתידיים) מפני האויב הגדול ביותר של ההר – מפולות שלגים (Avalanches) – בנה דונגאני סדרה של מנהרות חצובות בסלע (בצד של בורמיו) וגגות עץ ואבן כבדים מעל הכביש במקומות המועדים לפורענות, שגרמו לשלג לגלוש מעל נתיב הנסיעה ישירות לתהום.
במהלך המאה ה-20 הכביש עבר כמובן מודרניזציה: הוא הורחב מעט כדי להתאים למכוניות ואוטובוסים, ונפרס עליו אספלט מודרני. אך השעון ההנדסי האמיתי כאן הוא שהתוואי, המיקום והמספר של 48 הסיבובים בצד המזרחי ו-36 בצד המערבי נשארו בדיוק כפי ששורטטו על הנייר של קרלו דונגאני בשנות ה-20 של המאה ה-19.

כאשר הקיסר האוסטרי פרנץ הראשון נסע בכביש לראשונה בשנת 1825, הוא נדהם מהתוצאה והעניק לדונגאני תואר אצילות – "אביר מעבר סטלביו".

כפר הררי קטן ומקסים בגובה כ־1,500 מטר והמקום המושלם לעצירת ההתרעננות הראשונה שלכם אחרי הירידה הגדולה.

טראפוי (Trafoi) היא כפר אלפיני קטן, ציורי ושקט להפליא השוכן בגובה של 1,570 מטרים מעל פני הים, בצדו המזרחי (של דרום טירול) של מעבר סטלביו.

בעוד שבורמיו היא השער הדרומי והתוסס של המעבר, טראפוי היא הלב הפועם של העלייה המזרחית הדרמטית. הכפר שייך מוניציפלית לעיירה פראטו אלו סטלביו (Prato allo Stelvio), והוא מציע שילוב מהפנט של טבע פראי, מסורת דרום-טירולית דוברת גרמנית, והיסטוריה עשירה של ספורט חורף וטיפוס הרים.

מטראפוי נשקף אחד המראות המרשימים ביותר של רכס האורטלר (Ortler) – הפסגה הגבוהה ביותר באזור (3,905 מטרים). קיר הסלע המסיבי והקרחונים שלו נראים מהכפר כאילו הם נמצאים במרחק נגיעה, ומטילים צל ענק ומלכותי על העמק.

מומלץ: הליכה קצרה במרכז הכפר, עצירת קפה, צילום נופי ההרים מסביב.

במרחק הליכה קצר או נסיעה קלילה של כמה דקות ממרכז הכפר (בתוך עמק צדדי ומיוער), נמצא אתר קסום ופסטורלי בשם Heiligen drei Brunnen (באיטלקית: Tre Fontane Sacre – שלושת המעיינות הקדושים).
במקום שוכנת כנסיית עץ קטנה וציורית מהמאה ה-18, שנבנתה לצד שלושה מעיינות טבעיים הפורצים מתוך קיר סלע אנכי.
האגדה המקומית: על פי האמונה המקומית מהמאה ה-13, שלושת המעיינות מסמלים את השילוש הקדוש, ומיוחסות למים הצוננים שלהם תכונות מרפא. מעבר לפן הדתי, זהו אחד המקומות השלווים והמרגיעים ביותר באזור – מקום מושלם לפיקניק קטן ביער לצד נחל זורם, הרחק משאון המנועים של כביש הסטלביו הראשי.

רשמו ב וייז: Naturatrafoi Visitor Center   לחצו לוייז כאן
הפארק הלאומי סטלביו (Parco Nazionale dello Stelvio) הוא אחד מאזורי השימור הגדולים והמרתקים באיטליה. בשל גודלו העצום והחלוקה המנהלתית שלו בין שלושה מחוזות (לומברדיה, דרום טירון/אלטו אדיג'ה וטרנטינו), הוא מפעיל רשת ענפה של מרכזי מבקרים.
כל מרכז בנוי כ"מוזיאון נושאי" קטן, המתמקד בהיבט ספציפי של הטבע, הגיאולוגיה, בעלי החיים או ההיסטוריה האנושית של המקום.

בטראפוי שוכן אחד ממרכזי המבקרים החשובים של שמורת הסטלביו – naturatrafoi.
המרכז בנוי ארכיטקטונית בצורה המשתלבת עם הטבע, והתצוגה שבו מוקדשת כולה לנושא "החיים על הקצה" – כלומר, כיצד בעלי חיים (כמו צפירי אלפים, איילים וציפורים) וצמחים אלפיניים מצליחים לשרוד את תנאי האקלים הקיצוניים, הקרה והשלגים של הגבהים האלה.
זהו מקום מעולה לעצירה  קצרה כדי להבין את הסביבה הגיאולוגית של רכס האורטלר-צ'בדילה לפני שממשיכים בנסיעה

רשמו בוייז : Car Parking Glurns-Söles לוייז לחצו כאן
אחת העיירות הימי־ביניימיות השמורות ביותר באיטליה. נושאת בגאווה שני תארים משמעותיים: היא העיר הקטנה ביותר באזור באלפים (ואחת הקטנות באיטליה כולה) עם כ-900 תושבים בלבד, והיא נכללת באופן רשמי ברשימה היוקרתית של הכפרים היפים ביותר באיטליה (I Borghi più belli d'Italia).

המאפיין המרשים ביותר של גלורנצה הוא העובדה שהיא העיירה היחידה בכל דרום טירול ששמרה על חומות המגן ההיסטוריות שלה בשלמותן.
חומות מבוצרות: החומות המקיפות את העיר נבנו במאה ה-16 (לאחר שנחרבה כמעט לחלוטין בקרב קלבו המפורסם ב-1499) בהוראת הקיסר מקסימיליאן הראשון לבית הבסבורג.
שלושת המגדלים: הכניסה לעיר העתיקה אפשרית רק דרך שלושה מגדלי שער מרשימים המוגנים בחרכי ירי ושערים כבדים: שער מאלס (Malser Tor), שער סלורנו (Schludernser Tor), ושער הריין (Fließer Tor).

ברגע שחוצים את השערים ונכנסים פנימה, כלי הרכב נעלמים (המרכז העתיק סגור לתנועה) ומתגלה תפאורה ימי-ביניימית מושלמת:
הלאובן (הארקדות - Laubengänge): סמטאות מקורות עם קשתות אבן עתיקות מהמאה ה-13 וה-14. הארקדות האלה שימשו בעבר את הסוחרים שהציגו את מרכולתם מוגנים מפני הגשם והשלג, והיום הן מאכלסות בתי קפה קטנים, חנויות יין וגלריות אמנות.
בתי האצילים: ברחבי העיר פזורים בתי אבן יפהפיים עם חלונות בולטים (Erker) האופייניים לבנייה הטירולית, חצרות פנימיות נסתרות ופרסקאות (ציורי קיר) בני מאות שנים המעידים על העושר ההיסטורי של המקום.
למרות גודלה הזעיר, גלורנצה הייתה מרכז מסחרי חשוב מאין כמוהו כבר מהמאה ה-12, בזכות מיקומה האסטרטגי על דרך המלך הרומית העתיקה Via Claudia Augusta.
העיירה החזיקה במונופול רשמי על סחר במלח שהגיע מאזור אינסברוק והובל לכיוון שווייץ ולומברדיה.
בנוסף, היא הייתה תחנת מעבר מרכזית לסחר בדגים ובדגנים. האגדות המקומיות אפילו מספרות על "משפט עכברים" מפורסם שנערך בעיר בשנת 1519, שבו תבעו התושבים את עכברי השדה המקומיים לדין בבית המשפט העירוני על כך שהם הורסים את מאגרי התבואה (והעכברים אף קיבלו סנגור ציבורי!).

לצד ההיסטוריה העתיקה, גלורנצה עלתה לכותרות בשנים האחרונות בזכות מיזם מודרני וייחודי – מזקקת PUNI. זוהי מזקקת הוויסקי מאלט הראשונה והיחידה באיטליה.
המבנה עצמו הוא יצירת מופת ארכיטקטונית מודרנית: קוביית לבנים אדומות דמוית שתי-וערב בגובה 13 מטרים, הממוקמת ממש מחוץ לחומות העיר. הוויסקי מיוצר באמצעות המים הטהורים של הרי האלפים ומתיישן בחביות בתוך בונקרים צבאיים ישנים באזור. ניתן לתאם סיור במזקקה ולטעום "וויסקי אלפיני" בעל אופי ייחודי.

מה לאכול?
האזור שסביב גלורנצה מפורסם בזכות לחם השיפון המסורתי שלו – Vinschger Paarl. מדובר בשני כיכרות לחם שטוחים המחוברים זה לזה (פירוש השם הוא "זוג"), המתובלים בזרעי כוסברה, שומר ותלתן אלפיני. עצרו באחת המאפיות המקומיות בתוך החומות, קחו "פארל" טרי עם גבינת אלפים מקומית וכמה פרוסות של ספק (Speck – נקניק חזיר מעושן האופייני לאזור), ושבו על גדות נהר האדיג'ה (Adige) הזורם ממש בצמוד לחומות העיר.
טיפ: בגלל שגלורנצה קטנה כל כך, ניתן להקיף ולחוות את כולה בתוך שעה וחצי עד שעתיים של הליכה נינוחה. היא מהווה נקודת עצירה מושלמת ומרגיעה אחרי הריגוש והאינטנסיביות של הנהיגה במעבר סטלביו, ומספקת ניגוד תרבותי מרתק (מעבר חד מהתרבות האיטלקית של בורמיו לתרבות הגרמנית-טירולית).

Cafè Pasticceria Steinbock
Florastraße 9, 39020 Glurns (Glorenza), South Tyrol, לחצו לוייז כאן  מקום מצוין ל: קפוצ'ינו איטלקי, שטרודל תפוחים דרום־טירולי , עוגות אגוזים מקומיות.
שטרודל אינו זהו לא סתם קינוח, אלא מוסד תרבותי המייצג את המפגש בין ההיסטוריה האוסטרו-הונגרית לחקלאות המקומית.

בבתי הקפה ובפונדקי ההרים (ה-Stube) באזור, תיתקלו בשתי גרסאות מסורתיות של בצק, ולכל אחת מהן מעריצים מושבעים:
בצק שטרודל מתוח (Strudelteig): הגרסה האוסטרית הקלאסית והקשה ביותר להכנה. זהו בצק דק כנייר, שכמעט שקוף לחלוטין. האגדה המקומית אומרת שהבצק מספיק דק רק אם אפשר לקרוא דרכו את עיתון הבוקר. הוא נמרח בחמאה מומסת ומגולגל סביב המילוי בשכבות רבות, מה שיוצר מרקם פריך ומתפצפץ בפה.
בצק פריך (Mürbeteig): גרסה פופולרית מאוד בדרום טירול. בצק עשיר בחמאה, מעט עבה יותר, שמזכיר בצק פאי אך נימוח במיוחד ועוטף את התפוחים בשכבה עשירה ומנחמת

המילוי הוא המקום שבו השפים ובעלות הבית (ה-Hausfrauen) מציגים את המגע האישי שלהם. המילוי המסורתי כולל:
פירורי לחם מטוגנים בחמאה: שלב קריטי! מפזרים פירורי לחם שחוממו בחמאה על הבצק לפני הנחת התפוחים. תפקידם לספוג את המיצים שהתפוחים מפרישים בזמן האפייה, כדי לשמור על התחתית פריכה ולא ספוגת מים.
צימוקים וצנוברים: הצימוקים מושרים לרוב בראם (Rum) מקומי או בליקר עשבי תיבול, ומתווספים אליהם צנוברים (שמזכירים את הנגיעה האיטלקית של האזור) המעניקים מרקם אגוזי מעודן.
תיבול עדין: קינמון, סוכר חום ומעט קליפת לימון מגוררת. המטרה היא להעצים את טעם התפוח, לא להשתלט עליו.

כשישאלו אתכם בבית הקפה איך תרצו את השטרודל שלכם, הבחירה המסורתית היא:
עם רוטב וניל חם (mit Vanillesauce): השטרודל מוגש שוחה בתוך מרק פודינג וניל קטיפתי וחם. השילוב בין התפוחים החמצמצים לווניל המתוק הוא אלוהי.
עם קצפת טרייה (mit Sahne): קצפת אלפינית אמיתית, עשירה ולא ממותקת מדי, שמיוצרת מחלב הפרות שרועות במרעי הגובה של האזור.

רשמו בוייז: Silandro (Schlanders ) לחצו לוייז כאן
נסיעה נינוחה בין: מטעי תפוחים אינסופיים, כפרים טירוליים מסורתיים, רכסי האלפים המקיפים את העמק ואל ונוסטה (Val Venosta), הנחשב לאחד מאזורי גידול התפוחים האיכותיים והגדולים ביותר באירופה כולה.
העמק בשמו הגרמני הגרמני וינשגאו (Vinschgau), הוא אחד העמקים המרתקים והייחודיים ביותר באלפים. הוא נמתח לאורך כ-80 קילומטרים, מהמקורות של נהר האדיג'ה (Adige) ועד לפאתי העיר מראנו (Merano).
הנסיעה בעמק היא חוויה אסתטית יוצאת דופן. העמק רחב ושטוח יחסית, וכשמביטים מטה מההרים, קרקעית העמק נראית כמו שטיח ירוק אינסופי.
באביב (אפריל-מאי), העמק כולו נצבע בלבן וורוד חגיגי בזכות פריחת התפוחים המלווה בריח מתוק משכר.
בקיץ ובסתיו, העצים כורעים תחת עומס הפרי. בגלל הגובה והאקלים היבש, מזיקים רבים אינם מסוגלים לשרוד כאן, מה שמאפשר לחקלאים המקומייים להוביל את אירופה גם בגידול תפוחים אורגניים (כ-10% מהעמק הוא חקלאות אורגנית קפדנית).
הודות לשילוב הייחודי של למעלה מ-300 ימי שמש בשנה יחד עם לילות אלפיניים קרירים, התפוחים המקומייים (במיוחד מזני Golden Delicious או Gala) מפתחים פריכות יוצאת דופן ואיזון מושלם בין מתיקות לחמיצות טבעית. בשטרודל מסורתי לא תמצאו רסק תפוחים, אלא פרוסות תפוחים חתוכות גס ששומרות על נגיסות קלה גם לאחר האפייה.
אם תסעו לאורך העמק, תבחינו במבני ענק מודרניים של קואופרטיבים חקלאיים (כמו VIP). החקלאות בעמק אינה מנוהלת על ידי תאגידי ענק, אלא על ידי אלפי משפחות של חקלאים קטנים המעבירות את המטעים מדור לדור. מאחר שכל חלקה היא קטנה (לעיתים דונמים בודדים בלבד), החקלאים התאגדו יחד בקואופרטיבים חזקים. הם חולקים את מערכות המיון, הקירור והשיווק המתקדמות בעולם, המאפשרות להם לשמור על איכות הפרי ולמכור אותו בכל רחבי העולם.
טיפ לדרך: כשאתם נוסעים בכביש הראשי של העמק (SS38), תראו בצדי הדרכים ובכניסות לחוות דוכני עץ קטנים או חנויות קואופרטיב מעוצבות. אל תמשיכו בלי לעצור ולקנות מיץ תפוחים טבעי 100% (Apfelsaft) המיוצר במקום, או פשוט שקית של תפוחים טריים. חפשו את הלוגו המפורסם של העמק – שתי משיכות מכחול בצבעי צהוב ואדום עם פרת משה רבנו קטנה – זהו תו האיכות המקומי שיבטיח לכם את הביס הפריך ביותר באלפים.

Gasthof Goldene Rose לוייז לחצו כאן
מטבח דרום־טירולי מסורתי ברמה גבוהה: קנודל (קנדרלי) גבינות, רביולי תרד מקומיים , בשר ציד בעונה, קינוחי תפוחים מקומיים.

הקנדרלי הם כדורי לחם ענקיים, עשירים ומנחמים, המייצגים בצורה המושלמת את המהות של המטבח האלפיני: פשטות, שימוש חכם בשאריות (חקלאות הררית קשוחה שבה לא זורקים דבר), ותוצאה שהיא פצצת אנרגיה מושלמת ליום של הליכה או נהיגה בהרים.
במקור, ה'קנודל' נולד מתוך צורך הישרדותי של עקרות הבית בחוות המבודדות באלפים. לחם לבן היה מצרך יקר, וכשהוא התייבש, לא היה יעלה על הדעת לזרוק אותו. הפתרון הגאוני היה לחתוך את הלחם היבש לקוביות קטנות (Knödelbrot), להשרות אותו בחלב וביצים כדי להחזיר לו את הלחות, ולערבב פנימה את מה שהיה זמין במזווה באותו שבוע: קצת נקניק מעושן, שאריות גבינה, או עשבי תיבול מהגינה. את המסה הזו כיווצו לכדורים הדוקים ובישלו במרק צח.
בגדול ישנם שלושה סוגים:
קנודל ספק (Speckknödel): הגרסה המפורסמת והפופולרית ביותר. קוביות הלחם מעורבבות עם פיסות קטנות של ספק (הנקניק המקומי המפורסם, שהוא שילוב של פרושוטו מומלח, מתובל בערער ומעושן קלות באוויר האלפיני). הוא מעניק לכדורים טעם מעושן, עמוק ומלוח.
קנודל גבינה (Käseknödel): חגיגה לחובבי הגבינות. הגרסה הזו משתמשת בגבינות אלפיניות מקומיות חריפות וחצי-קשות (כמו גבינת גראווקאז - Graukäse, או גבינות עמק ואל ונוסטה). בזמן הבישול או הטיגון, הגבינה נמסה בתוך הכדור, ובכל ביס מקבלים מרקם נמתח ועשיר.
קנודל תרד (Spinatknödel): הגרסה הירוקה והרעננה יותר. הבצק מעורבב עם כמות נדיבה של תרד מאודה וקצוץ דק, ולעיתים מעט גבינת ריקוטה מקומית. הוא קליל יותר (יחסית) ובעל צבע ירוק עז ויפהפה.
טיפ של נימוס: אם אתם רוצים לאכול את הקנודל שלכם כמו בני המקום, יש חוק ברזל אחד בסכו"ם: לעולם אל תחתוכו קנודל עם סכין!
חיתוך הקנודל עם סכין נחשב בטעות לפגיעה בשף (או בבעלת הבית), כאילו אתם רומזים שהכדור יצא קשה, דחוס או צמיגי מדי.
קנודל מושלם צריך להיות רך ואוורירי מספיק כדי שיהיה ניתן לבצוע אותו בקלות רבה באמצעות המזלג בלבד (או כף, אם הוא מוגש במרק). השימוש במזלג גם מאפשר למרק או לחמאה המומסת להיכנס לתוך החלקים הפנימיים של הכדור ולהעשיר את הטעם בכל ביס.