הגן מחולק לשני מפלסים המופרדים על ידי כביש (Via di Valle Murcia). החלק העליון הוא הגן הקבוע, והחלק התחתון הוא ה"שדה הניסיוני" שבו גדלים הוורדים המשתתפים בתחרות. הוורדים בתחרות נשתלים שנתיים מראש כדי שהשופטים יוכלו לבחון את עמידותם לאורך זמן לפני ההכרזה על המנצחים.
בגן אוסף של אלפי ורדים מכל מיני סוגים ומכל העולם-  למעלה מ-1,100 זנים שונים כולל זנים נדירים וייחודיים.
בין הזנים ניתן למצוא
-את ה-Rosa Chinensis Virdiflora עם עלי כותרת ירוקים, וורדים שמשנים את צבעם לאורך ימי הפריחה.
– הוורד של הִירוֹשִימָה מזן "Peace" (שלום) שנשלח מהירושימה כמחווה של שלום וזיכרון.
"ורדים עתיקים" (Old Garden Roses) – זנים שהיו קיימים עוד לפני המצאת הוורד המודרני (Hybrid Tea) ב-1867. חלקם דומים יותר לפרחי בר פשוטים אך בעלי ריח עוצמתי בהרבה.
– ואפילו וורדים בעלי ריח לא נעים (Rosa Foetida).
הגן עושה שימוש במבני פרגולות מיוחדים המאפשרים לוורדים מטפסים ליצור "קירות" של פריחה, מה שיוצר בידוד אקוסטי מסוים מרעש התנועה למטה.

תחרות הוורדים היוקרתית:
את רעיון גן הוורדים יצרה הגב' מרי גיילי סני ( (Mary Gayley Senni) אמריקאית, מומחית לבוטניקה ולגינון, שהתחתנה עם מקומי בתחילת המאה הקודמת וב  1907 נחפשה לתחרות הוורדים בפריז,  הגתה את רעיון להקים דומה ברומא, וכך בשנת 1932 מוקם הגן הראשון ובשנת 1933 יוצאת לפועל התחרות הראשונה.
כאמור הגן מחולק לשני חלקים.
החלק התחתון מוקדש ל"פרס רומא" (Premio Roma) – תחרות בינלאומית יוקרתית לוורדים חדשים שמתקיימת מאז  1933 (כשהגן היה עוד במקום אחר) .
נמצאים בו ורדים שמשתתפים בתחרות עם קטגוריות כמו הורד הבוטאני, הורד, העתיק, הורד המודרני.
בכל שנה, בסוף חודש מאי, מתכנס חבר שופטים בינלאומי ב"ביתן" שבמרכז הגן. השופטים בוחנים את הוורדים שהוגשו לתחרות לא רק לפי יופי, אלא לפי:
1- עמידות למחלות (חשוב מאוד לוורדים מודרניים).
2- איכות הניחוח.
3- יציבות הצבע לאורך זמן תחת השמש האיטלקית הקופחת.